שנה של למידה ביקב/ מכתב אישי וסיכום 2025
- 1 בינו׳
- זמן קריאה 2 דקות
יש שנים שעוברות בשקט.
סיכום, דוח״ות, ממשיכים הלאה לשנה הבאה.
ויש שנים שבהן לומדים כל בוקר מחדש
איך ליזום, איך להיות יצירתיים, איך לפתוח את העסק גם היום
ומה זה להחליט - ממשיכים למרות הכל.
השנה שעברה הייתה כזו.
האמת? גם זו שלפניה.
אוקטובר 2023
כשהמלחמה התחילה, עשינו את הדבר הכי בסיסי שיכולנו: בישלנו לחיילים.
הבית הפך לחמ"ל. מתנדבים, אנשי צוות, ציוד, סירים, קרטונים. אנשים נכנסו ויצאו, בישלו, ארזו, שלחו.
אחר כך פתחתי את היקב.
ברוב הימים - לבד.
הצוות הגיע לפעמים, לא כדי לעבוד. רק להיות.
מילואימניקים באו לשבת רגע, לשתות כוס יין, לדבר.
רגעים קטנים של שקט בתוך תקופה רועשת.
חיפשנו פתרונות יצירתיים והתחלנו לזוז
אם הלקוחות לא יבואו אל ההר, ההר יבוא אליהם...
יצאנו לירידים. בכל הארץ.
העמסנו קרטונים, שולחנות, יין. הקמנו דוכנים. נסענו.
לא רק כדי למכור, אלא כדי להגיד - אנחנו כאן.
באוקטובר 2024, שנה אחרי שהכול התחיל, עשינו צעד שלא דמיינו:
פתחנו פוד טראק בפרדס חנה.
הבאנו את היקב למרכז.
פגשנו אנשים שמעולם לא היו בגולן. למדנו לספר את הסיפור שלנו מחדש, במקומות שלא תכננו להיות בהם.
זוג מבוגר שנכנס לטראק אמר לי:
"היינו אמורים לבוא אליכם לגולן. אז באתם אתם אלינו. תודה שלא ויתרתם."
שם הבנתי למה זה היה חשוב.
בדרכים
בנובמבר 2024 התחילה הפסקת האש.
פתחנו את היקב מחדש - רק בסופי שבוע.
הטראק בפרדס חנה המשיך כמעט כל יום.
חיינו על הקו.
חמישי - אוספת מהגולן, מורידה לפרדס חנה.
ספקים נסעו איתנו, גם כשזה לא היה נוח. אף אחד לא ויתר.
באוגוסט 2025, כשהחזרה לגולן כבר נראתה אמיתית, קיבלנו החלטה:
מפסיקים להתפזר. חוזרים הביתה.
אוקטובר 2025: חזרה לשגרה
שנה אחרי פתיחת הטראק, חזרנו לעבוד שבעה ימים בשבוע.
בנינו את הצוות מחדש.
התאמנו למציאות אחרת - פחות כוח אדם, תפריט מצומצם, הרבה יותר יצירתיות.
שיפצנו את האתר.
ועדיין נוסעים לירידים.
היום אנחנו כאן. כל יום.
---
לא בדיוק שגרה...
בתוך כל זה, היו גם דברים שלא חזרו.
איבדנו את ניר ונועה ז"ל.
ואיבדנו את עופר מאירי ז"ל - אחד מבעלי היקב, אדם שהאמין באנשים, בדרך, ובחלום.
השנה הזו הזכירה לנו ששום דבר לא מובן מאליו.
לא האנשים, לא העסק, לא היומיום.
המשכנו בעשייה לזכרם.
למדתי שבמשבר פשוט עושים.
בלי יותר מדי שאלות.
למדתי שהחוויה היא הלב - לא רק היין, אלא התחושה.
שמישהו יושב אצלנו ומרגיש בבית.
זה מה שמניע אותי כמארחת:
לחבר אנשים, לבנות קשר, לתת מקום.
ולמדתי - לא לוותר.
בדרך כלל אני לא מתיישבת לרשום סיכום שנה - השנה זה היה לי חשוב
לא רק בשביל לשתף,
גם בשביל צוות היקב,
כדי שנזכור כמה זה היה מורכב.
ואיך המשכנו למרות הכול.
להזכיר לעצמנו שגם בתקופות קשות - אפשר למצוא דרך.
אפשר לבנות מחדש.
ואפשר להמשיך.
תודה
תודה לכל מי שהגיע אלינו בפרדס חנה.
תודה לכל מי שחזר לגולן.
תודה לצוות שעומד לצידי - גם כשלא פשוט.
ותודה לכל מי שתמך, קנה, שיתף והאמין.
ולניר ונועה ז"ל - שהיו חלק מהקהילה שלנו.
ולעופר מאירי ז"ל - שלימד אותנו לחלום, גם כשהמציאות מורכבת.
לחיים.
ליין.
ולשנה הבאה - שתהיה קצת יותר רגועה.
מרינה
מנכ"לית ומארחת, יקב תל שיפון
תגובות